<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אדיהן ג' ימים ומכ"ש ביום אד עצמו אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהן להלוותם וללוות מהן לפרען ולפרוע מהם, אסיקנא בגמ' רבא אמר כולה משום דאזיל ומודה לע"ז, שאפי' נותן לישראל מתנה משבח לע"ז שישראל צריך לו, ומכ"ש שאסור להשאילם ולהלוותם דקמרוח להו, ולפרוע מהם אסור אף שמצר עכשיו שמח לאח"ז ומודה ביום אידו לע"ז שיצא מחובו, ואסור לשאת ולתת עמהם כיון דמרויח ממון במכר או קונה חפץ אזיל ומודה ביום אידו ועוד אם מרויח מעות מיקר הע"ז וכן בחפצים שקונה לנאותה. ובגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד [י"א ע"א] וחגתא דטייעי דלא קביעי ביום אידם נמי שרי למכור. איכא מרבותא דא' הא דאסור להשאילם ולהלותם בלא שכר וריבית אבל בשכר וריבית שרי דמצער ולא אזיל ומודה.
<h2>דף ו:</h2>
לא אסרו למכור אלא דבר המתקיים אבל שאינו מתקיים מותר [ו' ע"ב] ולקנות מהם אפי' דבר המתקיים אסור כיון שמקבל מעות. ואם נשא ונתן ביום אידן אסור ליהנות ממנו ובג"י לפני' איד רי"ו ואסר ור"ל מתיר, הגרי"צ פ' כר"ל דמסייעי' ברייתא, וי"א הלכה כרי"ו דלא מני הך דנשא ונתן בהדי תלת דהלכתא כר"ל בהחולץ [יבמות ל"ו ע"א], ול"ל דלא מני משום דתני' כותי' דר"ל, התם נמי גבי החולץ למעוברת תני' כותי' ואפ"ה חשיב לי' גבי הני תלת, ויש להשיב הך דהכא לא חשיב מ' דתני' כותי' ופשיטא דהלכה כמותו, והא דחשיב חליצת מעוברת אף דהתם נמי תני' כותי', למימר כמו דהלכה כר"ל בח' מעוברת דתני' כותי' ה"נ הלכה כמותו באידך תרי. ויש מי שאומר ברייתא דמסייע הכי לר"ל לאו דסמכא דתנן [ז' ע"א] וחכ"א לפני אידיהן אסור ולאחר אידיהן מותר, ופריך חכמים היינו ת"ק, ושקל וטרי בכמה שנויים דאיכא ביניהו ולחד תרוצא נשא ונתן א"ב, לת"ק מותר להנות, ולחכמים אסור, וכיון דנקט בלשון חכמים ודאי הלכה כמותן לגבי ת"ק, ואמרינן ברייתא דמסייע לר"ל כת"ק אתי' ולא נהיר כיון דלא פסיקא לתלמודא [צ"ל להאי תירוצא נשא ונתן איכא ביניהו]. והלכה כריב"ק דאמר מלוה בשטר אין נפרעין מהם, אבל מלוה ע"פ מפני שהוא כמציל מידם. והאידנא אפי' מלוה בשטר חשיב כמציל מידם להכי נהיג עלמא התירא, ומקילין הרבה לשאת ולתת עמהם אף ביום אידם שאמרו [חולין י"ג ע"א] גוים שבח"ל לאו עע"ז אלא מנהג אבותם בידם, ואע"ג דשמואל אמר אפי' בגולה יום אידם אסור, שמואל חזי דהתם אכתי אדוקי בע"ז ביום אידם, וכיון דשמואל לפני אדיהן הקיל, ואנן חזינן דגוים שבימינו אפי' ביום אידם לא אדוקי דאזלי ומודי, להכי אין לאסור למקילים. והגרי"צ בתר דאייתי עובדא דההוא מינאה שדר דינרא... [קיסראה לר"י נשיאה ביום אידו] מייתי רב יהודה שדר קורבנא לאבדרבן ורבא לבר שישך ביום אידם ואמרו ידענא דלא פלחו לע"ז [ס"ה ע"א].
<h2>דף ז.</h2>
ת"ר הנשאל לחכם וטמא או אסר, לא ישאל לאחר ויטהר או יתיר, היו ב' אחד אוסר וא' מתיר, אם הי' א' מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר, אמר ריב"ק בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרי' הלך אחר המקיל ואסיפא קאי, ובמידי דרבנן ואיכא שעת דחק סמכינן לפעמים איחיד נגד רבים כדאי' בנדה [ו' ע"א] כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. וטעם חכם שאסר אל ישאל לאחר ויתיר, כיון שאסר שוי' כחתיכה דאסורא ולא מהני שהיתר השני אפי' גדול בחו"מ דסתמא קתני... [אל ישאל לאחר ויתיר] ומסיפא נמי, היו שנים, כלו' שבא השאלה לפני ב' בפעם א', א' אוסר וא' מתיר, אם הי' א' גדול בחו"מ הלך אחריו, מכלל דברישא שכבר אסר חכם, לא ישאל לאחר אפי' גדול ממנו. ומדקתני חכם שאסר אח"ר להתיר... ש"מ מותר לשני לאסור. וה"מ שאין להתיר מה שאסר חכם מידי דתלי' בסברא ובשקול הדעת כיון שאין הכרע שויא הראשון חתיכה דא', אבל טעה האוסר בד' משנה או בהלכה מוסכמת לא שויא כחד"א שאין הוראתו הוראה כדאי' [סנהדרין ל"ג ע"א]... אבל דבר תלוי בשה"ד ואסר אף אם השני מתוכח עמו וחוזר האוסר מסברתו א"ר להתיר כיון שאין הכרע שטעה, הדבר עומד באסור הראשון הואיל ונפק עליו שם אסור. והאידנא לא ימצא בקל טועה בשקול הדעת דהלכות פסוקות בידינו עפ"י התלמוד וכלליו או מן הגאוני' שפרשו הסוגיות והפוסק נגד דבריהם טועה בד"מ, שאין כח בידינו לחלוק עליהם מסברא אם לא שנמצא סיוע שגאון אחר סותר דבריהם.
<h2>דף ח.</h2>
ואלו אידיהן ש"ג קלנדא, סטורניא, וקרטיסין, קלנדא ח' ימים אחר תקופת טבת בראשית שנתם שהימים מתחילין להתארך וכן בירוש' [ע"ז פ"א ה"ב], כיון דחמא דיממא ארך אמר קלנדא, קלון דיאו והוא בלע"ז טוב ויפה היום ועשה י"ט. וסטורניא ח' ימים לפני תקופה עושין חגים, ומפרש בירוש' שנאה טמונה נוקם ונוטר עשו ליעקב, ואחרים א' שחגגו לכבוד אליל שבתאי הנקרא בלע"ז סטורנא ושולחין מנות איש לרעהו. קרטיסין חג ברומי בכל שנה על שני נצוחים, ביוני קרטיס נצוח. והא דנקט במתני' שלא כסדר, דכך הי' סדרם מתחלה. אחת שעושה קלנדא וכל עיירות הסמוכות משתעבדות לה, בעיירות הסמוכו' מותר לשאת ולתת דקלנדא אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד. ותו אי' גנוסיא של מלכי גוים פי' יום שמתכנסין להעמיד מלך ויום לידה, ויום מיתה של מלך, ודוקא יום מיתה ששורפין בו כלי תשמישו, אותו יום יש להם איד לע"ז בכל שנה ואסור ג"י לפניהם. ואלו אידיהן שאין אסור אלא ביום איד, יום תגלחת זקנו ובלוריתו, פי' ציצת שער ראשו מניח כל השנה ומגלח פ"א בשנה, ויום שעלה מן הים, ויום שיצא מבית אסורי', וגוי שעשה משתה לבנו ואין אסור אלא אותו יום ואותו איש בלבד. י"מ שאומר דיום תגלחת ועלה מן הים ומבה"א במלך איירי כהני דרישא, דהדיוט אינו עושה איד לאלו ודייקו מדתני סיפא וגוי שעשה מ', מכלל דעד השתא במלך עסקינן ולאו דיוקא, דנקט גוי לסיים ואינו אסור אלא לאותו איש בלבד. תניא רשבא"א ישראל בח"ל עע"ז בטהרה, כיצד גוי עושה מ' לבנו מזמן היהודי' אעפ"י שאוכלי' משלהם מעלה עליו הכ' כאלו אכלו מזבחי מתי' שנ' וקרא לך ואכלת משעת קריאה כאלו אכל, וכל ל' יום אסור אפי' לא אמר משום הלולא, ואי אמר עד יב"ח אסור, ומאימת אסור מכי רמי שערי באסינתי ובהלכות [הלכ' ע"ז] אסור לשגר לגוי דורן ביום אידו וביום הלולא דבנו. ואסור לאכול עמו ביום אידו וביום שמחת בנו ובהלולא ל"ש קודם ל"ש בתר הכי אסור.
<h2>דף יא.</h2>
ת"ר שורפין על המלכים ועל הנשיאים ואין בזה משום ד' האמורי שנ' בשלו' תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו לך, ושורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן ולא מקרי השחתה כיון שהוא לכבודו, ולא אסור משום בחוקותיהם ל"ת שאין חק לע"ז אלא לכבוד עושים וקרא מוכיח שנהגו כך בישראל בימי נביאים.
<h2>דף יא:</h2>
עיר שיש בה ע"ז כלומר איד לע"ז חוצה לה מותר לשאת ולתת, עם אותן שבתוכה. ולילך לעיר ביום שיש בה איד לע"ז בזמן שהדרך מיוחד לה אסור משום חשדא, אבל אם יוכל להלך בה למקום אחר, פי' שממקום ע"ז יש דרך לעבור גם למקום אחר מותר. ובירושל' אוסר לאכסנאי. אבל בן עיר מותר וכן שיירא. ויש שאומר שאין אסור אלא במקום שיש יריד של עכו"ם ויום איד ובאים הרבה בסחורה לכבוד ע"ז. וביריד שעושין אחר יום איד אע"ג דהתחלה ביום איד שרי לקנות מהם, והיינו דתנן [י"ב ע"ב] עיר שיש בו ע"ז חניות מעוטרת אסורות שאין מעוטרת מותרות לקנות מהם, והאי ודאי לא ביום איד שהרי אסור לשאת ולתת עמהן, ואם אין יום איד מאי קמ"ל, הכא במ"ע שיריד התחיל ביום איד ונמשך ימים אחר האיד ועל אלו אמרו שאין מעוטרות מותרות, כיון שע"ז אינה נהנה בכך וקמ"ל דלית בהו מ' דאזיל ומודה, אבל כיון דעקר יריד לכבוד ע"ז לא התירו אלא ליקח מהם אבל לא למכור להם כדתני' הולכין ליריד עכו"ם ולוקחין בהם עבדי' שפחות בתים שדות וכו' מ"ט משום דממעטי להו שרי, ומרבה קנין דישראל, אלמא למכור להם אסור. אבל ר"ה גאון התיר ליקח מהם ביריד כל מה שצריך אפי' ביום איד דהוי דבר האבד כיון דלא משכח בזול כביום יריד ואיכא רווחא דישראל וגבי דידהו ליכא רווחא, והיינו דתני' הולכין ליריד עכו"ם ולוקחין מהם בהמה וכו' מפני שהוא כמציל מידם, וה"נ אי' במ"ק [י' ע"א] כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא, כפרקמטיא אבודה דמי ושרי, אלמא טעמא דיריד משום דבר האבוד, וכיון שכן אם הי' לו סחורה אבודה מוכרה ביריד, אבל להשתכר ודאי לא, דביום איד אסור לשאת ולתת עמהם. ומ"ש דמוכר נמי ביריד ביום איד איכא לעיונא, למה לא ניחש שמשלם לו מדמי ע"ז שמכר ביריד, דבהא דאר"ח [י"א ע"ב] מותר לו"ל בעטלוזא של עזה אף ביום שיש איד בעזה דלא חשו חכמים לדמי ע"ז חוצה לה כדמפרש אביי, משמע תוכה ודאי חיישינן איברא היא גופא קשי' הא אי' פא"מ [ל"ג ע"א] גוי הולך ליריד של עכו"ם בהליכה ובחזרה מותר לו"ל עמו וישראל ההולך בהליכה שרי לו"ל בחזרה אסור דאמרינן ע"ז מכר ודמי ע"ז בידו, דאי גלימא זבין הכא לדידן הוי מזבין ליה, אבל בגוי אימא גלימא זבין וי"ל התם מיירי ביריד שמוכרין תשמישי ע"ז וגם דברים אחרים ותולין להקל, אבל הכא מיירי שאין מוכרין אלא תשמישי ע"ז להכי ודאי בגוים שבתוכה יש לחוש לדמי ע"ז. וחזינא שהגרי"צ כ' בההיא ברייתא גוי ההולך ליריד בהליכה ובחזרה מותר ולא חיישינן לדמי ע"ז דאמרי' גלימא זבין, האי דפרקינן הכי אימור חמרא או גלימא זבין לפרושי טעמא בעלמא ולא צריכנא ליה, דהא אסיקנא [ס"ד ע"א] דמי ע"ז ביד גוי מותר עכ"ל פרוש דבריו דהתם אבעי' לאמוראי אי דמי ע"ז ביד גוי תופסת דמי', ופשטו להו דמותר מברייתא ישראל שהי' נושה בגוי מנה ומכר ע"ז ונתן לו מותר, וקשה דלא פשטו מברייתא גוי הולך ליריד ע"ז אף בחזרתו מותר, להכי אסיק בפרוקא דלמא גלימא זבין כי היכי דלא תקשי להני אמוראי, ותו אביי דמפרש חוצה לה לא חשו אבל תוכה חשו לדמי ע"ז ודאי מפרש ברייתא גוי ההולך ליריד מותר מטעמא אימור גלימא זבין, אבל רבא דמפרש... [צ"ל האי לא חשו חכמים (בדף י"ב) חוצה לה, אחששא דרבנן דיום אידם דקאזיל ומודה, ואי הוי חששא דאורייתא חיישינן, לדידיה ליכא חשש דמי ע"ז אפילו תוכה דס"ל כרביה ר"נ דמי ע"ז ביד נכרי מותרים] והלכתא כרבא ור"נ. ויש שמחלק התם [ס"ד ע"א] מיירי בגוי מוכר ע"ז לפרוע חובו כה"ג מותר, אבל המוכר סתם חיישינן שמקצה המעות לקנות ע"ז ודמים אלו אסורי' והאי חשש לאביי.
<h2>דף יב.</h2>
ת"ר ישב לו קוץ, פי' ברגלו שאינו יכול לילך כ"ז שאינו מסירו, והוא בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה כמשתחוה מותר, מעין מושך לפני ע"ז לא ישחה וישתה שנראה כמשתחוה, ואם אינו נראה מותר. ואמרינן דתנא תרתי לאשמועינן אפי' מעין דאיכא סכנה אי לא שתי מיית אפ"ה אסור. והאי סכנה לאו דוקא, דאי איכא, ודאי לא נאסר להתרפאות משום מראית עין בעלמא.
<h2>דף יב:</h2>
תשובה לגאון, שוק של ע"ז אם המכס לע"ז אסור לסחור שם שום דבר ששנינו עיר שיש שם ע"ז והיו בה חניות מעוטרת אסורות, שאין מעוטרת מותרות, ור"ל אמר מעוטרות אסורות שמעוטרת בורד והדס דקמתהני מריחא, ורי"ו אמר נהנה אסור מהנה לכ"ש והלכה כרי"ו ומותיבין לר"ל מהא דא"ר נתן יום שעכו"ם מנחת המכס מכריזין כל מי שנוטל עטרה ומניח בראשו יניחו לו המכס, יהודי הנמצא שם מה יעשה, יניח בראשו נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה, שנותן מכס לע"ז, מכאן אמרו הנושא ונותן בשוק של ע"ז בהמה תעקר פרסותיה, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות ישליך לים המלח, אלמא מהנה נמי אסור ומפרק לר"ל פליגי רבנן אר' נתן, אבל לרי"ו ל"פ, והא דאמרו הולכין ליריד ש"ג ולוקחין מהם בהמה וכו' מ"ש כמציל מידם, בלוקח מבעל בית שאין נותן מכס, אבל מתגר שנותן מכס לע"ז אסור דנמצא מהנה, ומבעל בית קבוע דשקלי מיני' מיכסא נמי לא, ור' יעקב דזבן סנדל ור' ירמי' דזבן ביתא ואמרי לה פילומא, מבה"ב דלא קביעי זבני. הלכך בזמן שהמכס לע"ז אסור לקנות שום דבר, ואם אין נותנין הכל מותר ע"כ. ודאמר בגמ' יניח בראשו הרי נהנה משמע אם לא נהנה במכס מותר, ה"ט בהנחת עטרה לא לקילון ע"ז קמכווני אלא לסימן בעלמא להכיר בין גוי ליהודי, דלגוים מניחין המכס ולא לישראל, אבל אין בהנחת עטרה זכר לע"ז הלכך לית בה אסור אלא אם נהנה ע"י שמטעה אותן שמניח עטרה. ואפשר שבאותו זמן הי' כך מנהגא שעושין הגוים בראשיהם מה שאין ישראל עושין, ובכל זמן יש שנוי בין מלבושי ישראל למ' הגוים.
<h2>דף יג:</h2>
אלו דברי' אסור למכור להם, דמסתמא להקרבה קבעי, אצטרובלין, פי' פירא דארזא, ובנות שוח, פי' תאני' לבנים עם עוקציהן שכך דרכם להקריב, ולבונה זכה, אבל מוכרין להם חבילה של ג' מנין דלסחורה בעי, ודמזבן מנייהו לאחרים להקטיר ל"ח דאלפני עור מקפדינן, אלפני דלפני ל"מ, אבל גבי ישראל כה"ג חיישינן. אסור למכור להם תרנגול לבן כשואל תרנגול לבן למי, אפי' אמר זה השחור וזה הלבן אני לוקח כיון שהזכיר לבן אפי' מוכרו בין התרנגלים אסור ואם אמר סתם תרנגול, מוכר לו לבן. ובזמן שרוצה למכור לו לבן קוטע אצבעו ומוכר לו שאין מקריבין חסר. אפי' אם שואל תרנגל לבן קטוע לא אפשט אי מותר ליתן לו שלם, דחיישינן לערומי, ושאר כל דברי' סתמן מותר למכור לו ואם פרש שהוא לע"ז אסור, קמ"ל דלא אמרינן שאומר כן כי היכא דליתבי לי' בזול.
מלבושין שנעשו תחלה לשאר בני אדם ורוצים הכומרים לקנותם לשמש בהם לע"ז יש מקילין. וחזי לן שהוא בכלל מה דתנן ושאר כל הדברי' סתמן מותר ופרושן אסור, שאם אין מזכיר בפרוש לע"ז שרי, ובגדים ידועי' שקונים לכסות הבמה יש להחמיר, אבל בגדים שאין נעשים לבמה אלא לכומרין ליתנהו בזה הכלל ומותר למכור להם.
<h2>דף יד:</h2>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי מוכרין, מ"ש שלא למכור דגזרו אטו ב' גסה א"מ, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין, נהי דלרביעה ל"ח בבהמה שלו דנעשית עקרה עי"כ, חיישינן שיעשה הגוי מלאכה בהם בשבת, אע"ג כיון דזבנה קני', גזרה משום שכירות ושאלה, דאתי נמי לאוגורי או לשאולי בהמתו לגוי וכי עביד בה מ' בשבת עבר ישראל אשביתת בהמתו דשכירות ושאלה לא קני' ותו אם מכרה גזרה משום נסיוני דזמנין מזבנה סמוך לבה"ש ערב שבת ואמר ליה תא נסייה ושמעה לקליה ואזלה מחמתי' והוי לי' מחמר אחר בהמתו בשבת והא דלא קאמר נמי אי אזלית בנסיוני אף שלא ע"י קליא דלישראל דעבר מ' שביתת בהמה וכמ"ש בירושלמי דס"ל לבבלי היכא דליכא חשש מחמר ל"ח מ' שביתת ב' דאמרינן [ט"ו ע"א] ר' אדא שרי לזבוני חמרא ע"י סרסור דאי משום נסיוני שהולכת טעונה בשבת לא ידעה לקליא, ואי משום שאלה ושכירות, כיון דלאו דידי' לא מוגיר, וטעם דלא חייש לשביתת ב' גבי נסיוני דרחוק שימכר וינסה מעט קודם חשכה בע"ש וגם בנסיון זה אין עובר אלא איזה רגעים בשעת הליכת הבהמה עם המשוי, אבל כיון דמחמר אחר ב' דאיכא לאו דגופי' שלא יחמר ועשה דשביתת ב' להכי חששו יותר בנסיוני. ובפ' השולח [גיטין מ"ד ע"א] המוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיו ומשום דשכיח קנסו הרבה. וכ' הגרי"צ דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י ולא בח"ל דלא מגבינן קנסא בבבל. טעמא דמלתא לא ידענא, ודאי קנסא דכתיבי באורייתא בעינן סמוכין אבל האי קנסא דרבנן לגדור גדר למה לא יגבו. בן בתירא מתיר למכור סוס שאינה עושה מ' שחייב ח' דלרכיבה עומד וחי נושא את עצמו, וארי"ו הלכה כב"ב. ובפ' המצניע [שבת צ"ד ע"א] מ' דב"ב מתיר אף בסוס מיוחד לעופות דס"ל אפי' בבהמה חיה ועוף חי נושא את עצמו, ורבנן ל"פ בסוס עומד לרכיבה, דבאדם מודי דחנא"ע, אלא בסוס עומד לעופות פליגי. מיהו י"ל דדחיה בעלמא הוא, דרבנן באדם נמי פליגי, שהרי אסרו הכא בסוסים וסתם סוסי' לרכיבת אדם ובהנהו מתיר ב"ב אבל בעומד לישא עופות לב"ב נמי אסור.
<h2>דף טו.</h2>
ר' אדא שרי לזבוני אגב ספסירא דאי משום נסיוני וכו', ר' הונא זבן פרה לגוי אמר אימור לשחיטה זבנה. מ' דלא גזרו מ' שכירות ונסיוני אלא היכא דקבעי למלאכה, ואיירי מתני' דאמר בהדי' למלאכה, א"נ בבהמה טמאה דלאו לשחיטה קיימא, ועגלים וסייחי' דאסרו דהנהו ודאי קונה לגדל למ', וכיון דאסרו שלמי' מהנהו, שבורים נמי הוצרכו לאסור, דמאן דחזי סבר שלמים מכר לו ואצל הגוי נעשה שבור. ושור פטום ודאי משהו לי' דליכחש דראוי יותר למלאכה מבהמה אחרת להכי חיישינן דקבעו לי' למלאכה, והא דתני' [כ' ע"ב] מוכר לו בהמה ע"מ לשחוט ושוחט ורמ"א אין מוכר אלא שחוטה הב"ע בעגלי' וסייחים דלגדלם למלאכה קבעי, להכי צריך להתנות. ובזה"ז נהגו למכור לגוים כל מיני בהמות ואין היתר ברור, ור"ה [גאון] לא התיר אלא ביודע דלשחיטה זבנה וכ' דרב הונא נמי לא זבן פרה אם לא הי' נראה לו דלש' זבנה ובסתם אסור. ובתשו' הגאוני' לא מיחו ביד הנוהגי' היתר לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד ויפסידו אם לא ימכרו. ויש שכ' דר"ה דמקיל אימור לשחיטה זבנה פליג אמתני' וסמך עצמו אמתני' דשביעית [פ"ה] דב"ה מתיר למכור פרה חורשת בשביעית לישראל חשוד מפני שיכול לשחטה ומסיק ר"א בשמעתין כל היכא דאיכא למיתלי להתירא תלינן הלכך מותר למכור לגוי כל זמן שלא נודע דלמלאכה בעי. ותו אי' בגמ' כשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לישראל חשוד למכור לגוי, שמא יעבור על אסור שכירות שאלה ונסיוני.
<h2>דף טו:</h2>
ת"ר אין מעמידי' בהמה בפונדקאות ש"ג דחיישינן להרבעה אפי' זכרים אצל ז' לא, דרבעו להו, ואפי' נקבות אצל נ' לא, דגוים מצויין אצל נשי חבריהם וזמנין דלא משכח לה ורבע בהמה דישראל. אפי' אי' לי' בהמות על שלו חס שלא תעקר ושלא תכחיש ועוד שמתאוה לכל בהמה וב', ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם ובעופות... [נמי חוששין]. ואין מתיחדין עמהם ואין מתלוין עמהם דחשודין על ש"ד ואין מוסרין להם תנוק ללמדו ובזמננו מעמידין ב' אצל גוים דהאידנא מונעים עצמן מרביעת בהמות ועונשין ומכין העושים ומרתתי, ואיכא מרבותא דאמרי דברייתא לוקחין מן הגוים בהמות לקרבן מוקי ר' פדת [כ"ג ע"א] כרבנן דלא חיישי לרביעה דתנן רא"א פרת חטאת א"נ מגוי וחכמי' מתירין ומתני' דחייש לר' כר"א אע"ג דאיכא שנויי אחרינא דל"פ רבנן אמתני', מדנקט ר"א דסתם תלמודא אוקימתא דרבינא ברישא ודר"פ בסוף אע"ג דקשיש טפי מרבינא, אלמא כר"פ סבירא דלרבנן ל"ח לרביעה, מיהו מהא ליכא למידק דהוי סתם ואח"כ מחלוקת, דבתרי מסכתי וכ"ש תרי סדרי אין סדר.
<h2>דף טז.</h2>
אר"ח אמר רב חיה גסה דינה כבהמה דקה לפירכוס ולא למכירה שאסור למכרה לגוי ולא תלי' במנהגא. תני' אין מוכירן להם זיין ולא כלי זיין ולא לישראל החשוד למכור להם. והאידנא מזבנינן דמגני עילוון (חסר). אין בונין עמהם בסילקי [ט"ז ע"א], גרדום, איצטדייא ובימה שדוחפין ומשליכין משם אנשים, אבל בונין עמהם דימוסיאות הגיע לכיפה, פי' מקום שמעמידין ע"ז במרחצאות אסור לבנות ואם בנה שכרו מותר ואמרינן [י"ט ע"א] אפי' בע"ז עצמה אם בנה מותר, אע"ג דע"ז של גוי נאסרת מיד אפי' קודם שנעבדה, מאימתי נקראת ע"ז כשנגמרה ע"י מכוש האחרון, בדידי' לית שכר שוה פרוטה, דנוטל שכרו משאר מכושות ואכתי לאו ע"ז, דקייל"ן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וזוכה בכל שכירות קודם מכוש האחרון. הגרי"צ לא הביא אפי' בע"ז עצמה אם בנה מותר, דבירושל'... ויש מביאי' ראי' דבע"ז עצמה אם בנה שכרו אסור מהא דאמרינן... [צ"ל בע"ז ס"ה ע"א אי אמר גוי לישראל העבר לי ק' חביות בק' פרוטות] ונמצא חביות של יי"נ ביניהם שכרו אסור, פי' שכר כולם אסור, ולא מהני לישדי חד פרוטה לים המלח, דכיון דאמר העבר ק' ואתן ק' פרוטו' כל כמה דלא העביר כולהו לא יהיב, לא דמי מכוש אחרון לית בי' טרחא וכל אדם יכול לעשות ועוד שאינו שוה פ', וליכא למימר שתלה כל שכרו בדבר קל דלי' בי' ש"פ, אבל התם בהעברת חבית יש טרחא ושכרו שוה פ', שפיר אמרינן אי לא העביר חבית יי"נ לא נתן שכרו.
<h2>דף יח.</h2>
(גליון, ר' חנינא ב"ד הגה השם באותיותיו ואיענש אע"ג דלהתלמד עשה מ"מ לא הו"ל לעשות כן בפרהסיא, ואסור אף בד' אותיותיו כד' בפסחים אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. והגאון כ' שהוגה במ"ב אותיות מדמייתי עלה א"ש אומר הוגה באותיותיו אין לו חלק לעה"ב).
<h2>דף יט:</h2>
אין מוכרין להם בא"י במחובר לקרקע דכ' לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ, כר"מ בברייתא, אע"ג דר"י פליג ומתיר ע"מ לקוץ רבי סתם במתני' כר"מ. ד"א לא תחנם לא תתן להם חן לומר כמה נאה עכו"ם זה, ד"א לא תתן להם מתנת חנם וכולהו ש"מ כדאי' בגמ', אע"ג דרישא דקרא החרם תחרימם לת"ל ברית בז' אומות, וכריתות ברית לא אסרה תורה בשאר אומות שהרי שלמה כרת ברית עם חירם, לא תחנם ע"כ קאי על שאר אומות נמי דכיון דאמר בז' אומות החרם ת' אם ישארו בא"י, ולת"ל ברית אם ילכו למדינה אחרת, למאי הזהיר לא תחנם ל"ת להם חני' בא"י ולא מתנת חנם, בא"י אפי' להמיתם מצווה ועומד, אלא ודאי לא תחנם על שאר אומות קמזהר. תני' לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דברי' ככתבן ולהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי דגר אתה מצווה להחיותו והיינו גר תושב ששומר ז' מצוות בני נח, ודוקא נבלה שאינה שוה אלא מעט ואין הפסד כ"כ לישראל אם אינו מוכרה, אבל אם יש לו ריוח גדול למכרה לגוי לא א"ת שיפסיד, תדע בטרפות א"ת לכלב תשליכון אותו ואמרו ללמדך שכלב מכובד ממנו שהטרפה לכלב, ללמדך שאין קב"ה מקפח שכר כל בריה שנ' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב, וכי ס"ד אם הטרפה שוה מנה למכרה שיתן לכלב ויפסיד.
<h2>דף כ:</h2>
ואפלוגתא... [צ"ל דרמ"א אינו מוכר אלא לאחר שיקצץ ור"י מתיר ע"מ שיקוץ] אבעי' בגמ' אי מתיר ר"י למכור בהמה ע"מ לשחוט דלמא באילן לא מצי משהו דברשות ישראל קיים אבל בהמה כיון דברשותי' דלמא משהו לה ופשיט מברייתא דמתיר ע"מ לשחוט, והביאה הגרי"צ. וטעמא לא חזי לן, כיון דפסק כר"מ אפי' באילן צריך לקוץ מכ"ש דלא מהני בבהמה ע"מ ואפשר דוקא באילן... [אולי צ"ל פסק כר"מ מדסתם רבי במתני' כוותיה ובאילן דאסור דאורייתא לא תתן חניה, אבל בבהמה דאין כאן אלא חשש דרבנן שמא למלאכה וגזרינן מ' שאלה, לא פסק כר"מ אלא כר"י דמוכר ע"מ לשחוט].
<h2>דף כא.</h2>
אין משכירין בתים לגוי בא"י דר"מ, רי"ו אומר בא"י משכירין ול"ג אטו מכירה אבל לא שדות דגזרינן אטו מכירה דבמכירה תרתי אסורא, לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע, ועוד דקא מפקע לה ממעשר, ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין שדות אבל לא מוכרין ובח"ל מוכרין בתים ושדות והלכה כרי"ו. א"ר יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה, תנא אין שכונה... [פחותה שלושה בני אדם]. — אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אלא לאוצר מפני שמכניס ע"ז לתוכו וכ' לא תביא תועבה אל ביתך. תנן ובכ"מ לא ישכיר לו מרחץ מפני שנקרא על שמו, ותניא רשבג"א לא ישכיר מרחצו לגוי מפני שנקרא ע"ש וגוי עושה בו מלאכה בשוי"ט, אבל שדהו לגוי שרי אע"ג דעובד בשבת דאמרי אריסא אריסותא קעביד אבל למרחץ לא עבדי אינשי אריסותא. והכין הלכתא דשדה לגוי שרי אע"ג דעובד בשבת. ואע"ג דרשב"א פליג ולא התיר אלא אי ציית גוי ולא עביד בשבת, הלכה כרשב"ג דסתם מתני' כותי' אפילו ודאי עביד בשבת.
<h2>דף כא:</h2>
ושמענו שחכם א' מחכמי צרפת הי' אומר כיון דקייל"ן אריסא אריסותא עביד ה"נ נימא קבלן קבלנותו עביד ובמקום שנותני' לבנות בית בקבלנות מותר לבנות בשבת דהא מותר ליתן חיטים לריחים קודם שבת אעפ"י שטוחנים בשבת ומשמעת קול ולא ידענא ראי', בריחים א"נ מ' בשבת ע"י אדם והחיטין מאליהם נטחנים, ובירושל' [ספ"ק דשבת] אומן גוי בביתו ש"י אסור לעשות, בביתו מותר ארשב"א בד"א בקבולת אבל שכיר יום בביתו נמי אסור, בד"א בתלוש, אבל במחובר אסור בעירו ובעיר אחרת מותר אף במחובר ובלבד בקבולת ומסיק הלכה כרשב"א, אלמא בעירו אסור במחובר אף בקבולת, מדאמר בביתו של גוי מותר בד"א בתלוש ולא במחובר. ולא משכחת מחובר לישראל בביתו של גוי, אלא כגון שפוסל ומסתת אבנים של ישראל או מתקן קורו' לבנין ביתו כיון דלצורך מחובר הוא אסור, אלמא בבנין לא מהני קבלנות, וה"נ אי' במ"ק [י"ב ע"א] מקבלי קבולת תוך תחום אסור חוץ לת' מותר היכא דליכא מתא דמקרבא להתם, ואר"ש דוקא בשבוי"ט שרי חוץ לתחום דלא שכיחי אינשי להתם אבל בחש"מ חוץ לתחום נמי אסור בקבלנות (חסר).
<h2>דף כב.</h2>
ת"ר אין מעמידי' בהמה בפונדקאות ש"ג דחיישינן להרבעה אפי' זכרים אצל ז' לא, דרבעו להו, ואפי' נקבות אצל נ' לא, דגוים מצויין אצל נשי חבריהם וזמנין דלא משכח לה ורבע בהמה דישראל. אפי' אי' לי' בהמות על שלו חס שלא תעקר ושלא תכחיש ועוד שמתאוה לכל בהמה וב', ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם ובעופות... [נמי חוששין]. ואין מתיחדין עמהם ואין מתלוין עמהם דחשודין על ש"ד ואין מוסרין להם תנוק ללמדו ובזמננו מעמידין ב' אצל גוים דהאידנא מונעים עצמן מרביעת בהמות ועונשין ומכין העושים ומרתתי, ואיכא מרבותא דאמרי דברייתא לוקחין מן הגוים בהמות לקרבן מוקי ר' פדת [כ"ג ע"א] כרבנן דלא חיישי לרביעה דתנן רא"א פרת חטאת א"נ מגוי וחכמי' מתירין ומתני' דחייש לר' כר"א אע"ג דאיכא שנויי אחרינא דל"פ רבנן אמתני', מדנקט ר"א דסתם תלמודא אוקימתא דרבינא ברישא ודר"פ בסוף אע"ג דקשיש טפי מרבינא, אלמא כר"פ סבירא דלרבנן ל"ח לרביעה, מיהו מהא ליכא למידק דהוי סתם ואח"כ מחלוקת, דבתרי מסכתי וכ"ש תרי סדרי אין סדר.
<h2>דף כו.</h2>
תני ר' אבהו קמי' דרי"ו עכו"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינין והמומרין ואפיקורסים מבזי ת"ח מורידין ולא מעלין. אמר לי' אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר ואת אמרת מורידין, סמי מכאן מומר, ולישני כאן באוכל נבלות לתיאבן וכאן להכעיס קסבר להכעיס מין הוא. וכ' הגרי"צ שמעינן לכ"ע אוכל נ' להכעיס לא קרינן בי' לכל א' אחיך, והדר מייתי הרב, אתמר מומר פליגי ר"א ורבינא, ח"א לתיאבן מומר להכעיס מין, וחד אמר להכעיס נמי מומר, ואיזה מין העובד ע"ז עכ"ל. וכיון דבכל מידי רבינא לקולא והלכתא כותי' נ' שדעתו דלא הוי מין. אבל הרב ר"י כ' מומר להכעיס קייל"ן מורידין ול"מ ומייתי פלוגתא ח"א להכעיס מין ומורידין ול"מ, וח"א להכעיס נמי משומד הוא ולא מורידין והלכה כמקיל. אלמא דעתו דקולא הוי לחשבי' כמין. ול"נ דרבא נמי ס"ל דלאו מין הוא דאפי' לעדות בעי להכשיר אוכל להכעיס וכך פ' רבותא דלא הוי מין, ומב' הלכות מ' נמי הכי וכך הו' גורס... (חסר).
<h2>דף כז.</h2>
בפרק אין מעמידין הכל מפורש בהל' הגרי"צ ומעט אעיר בהם. מתרפאין מהם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות מאי רפוי מ' ור"נ, אילימא רפוי ממון בשכר ור"נ בחנם, ליתני מתרפאין מהם בשכר ולא בחנם, אלא רפוי מ' דבר שא"ב סכנה, רפוי נ' שיש ב"ס, והא"ר יהודא אפי' ריבדא דכסילתא לא מתסינן מיניהו, אלא רפוי ממון בהמתו, ר"נ גופו ואפי' אב"ס אין מתרפאין מהם. ובתר הכי אייתי ארי"ו כל מכה שמחללין עליה שבת א"מ מהם. הגרי"צ הביא הא דרי"ו ולא דרב יהו' דאפי' ריבדא דכ' לא מתסינן מיניהו אלמא דס"ל דלרי"ו שרי להתרפאות מהם בדבר שאב"ס. וקשי' לן למה פי' הרב משנתנו מתרפאין מהם ר"מ אבל לא ר"נ, רפוי ממון בהמתו, רפוי נפשות גופו, ולרי"ו איכא לפרושי ר"מ דבר שאב"ס, ר' נפשות שיב"ס כדס"ד מעיקרא, ל"ק דדוחק לפרש רפוי ממון על הגוף, ומעקרא בעי לפרושי הכי מכח קושין, וכיון דמתרצא במסקנא ברוחא טפי רפוי ממון בהמתו, ר"נ גופו, ודאי גם לרי"ו מתוקמא הכי, ותו דרפוי ממון רפוי בהמתו פרשינן הכי פא"ב המודר דתנן מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, רפואת בהמתו. וה"נ ליכא למידק מהא דבעי לאוקמי בס"ד רפוי ממון בשכר רפוי נ' בחנם דדינא הכי דבשכר מותר להתרפאות, דאיכא למימר דדחיק לפרושי הכי כל כמה דלא ידע פרושא אחרינא, וכיון דלא מהני לפרושי הכי ולא מצינו מאן דמתיר בשכר אין לנו ראי' להקל בכך, ותו אי שרי בשכר מאי פריך ורי"ו... [צ"ל היכי עביד הכי דמתרפא ממטרוניתא, לישני בשכר עביד] ולא הביא מומחה... ואפשר משום דבירוש' אי' דר"י נשיאה לא סמך אהא דאמר משמי' דרי"ו אם הי' רופא אומן מותר במכה שיש סכנה. והרב ר"י [אלברגלוני] הביא הא דר' יהו' אפי' ריבדא דכ' אסור להתרפאות וגם הא דרי"ו כ"מ שמחללין עליו את השבת אין מתרפאין מהם. ולא ידענא לכוונם.
<h2>דף כט:</h2>
מצינו כל האסורי' שבתורה חלוקין לששה חלקים א) אכילה ושתי'. ב) מעשה ממש. ג) דבור. ד) הנאה. ה) ראי'. ו) קול וריח. אע"ג שהחמישי וששי ישנן בכלל הנאה, שני לן בין הנאה שיש בה מעשה כסיכה ורחיצה להנאה שאין בה מעשה. ואלו ששה אינם בכל אסורים, אלא הראשון אכילה ושתי' בכל אסורים כגון המאכלות והמשתאות שאסרה ת', האוכל ושותה עובר, אבל הסך והנהנה מהם אינו עובר, ומקצת אסורים אף הנהנה עובר והם גם בכלל הרביעי שהיא הנאה. ובזה החלק הראשון אכילה ושתי' יש בהם ענשו מיתה ביד"ש כגון זר אוכל תרומה והטובל בהם וטמא שאכל תרומה טהורה וכולן מפורשים בהנשרפין [סנהדרין פ"ג ע"א], ויש בכרת, חמץ בפ', חלב ודם, ואכילה ביה"כ, וטמא שאכל בשר קדש, ויש מהן בלאו נבלה וטרפה. החלק השני הוא מעשה ממש, רוצח, מכה חברו, בועל עריות ונשים האסורות וכל ל"ת שבתורה שיש בו מלקות. ובזה החלק יש במיתת סייף כגון הרוצח ויש בשרפה הבא על אשה ובתה ויש בחנק הבא על א"א, מכה אביו ואמו ויש בסקילה הבא על אמו וכו' נמצא ד' מיתות בית דין בזה החלק וכן הרבה חייבי לאוין, כגון ממזרת לישראל גרושה לכהן ומכה חברו ועושה קרחה ומשחית פאת זקנו. החלק השלישי הדבור מברך השם ומגדף והעובד ע"ז באמירה או שמזמר לפניה ועבודתה בכך והמסית והמדיח ובאלה יש מהם בסקילה ויש בהם בכרת ויש בחנק... ויש בזה החלק כל ל"ת שבתורה שאין בו מעשה ולוקין עליו, נשבע, מימר, ומקלל חברו בשם והרבה שאין לוקין עליו הואיל שאין בו מעשה. החלק הרביעי הנאה, אין בכלל זה בועל עריות שזה נכלל בחלק ב' והוא מעשה ממש, אלא עקרו בכל אסורי' שבתורה בהנאה אעפ"י שאין בהם מעשה רב כמו סיכה ורחיצה באסורי הנאה, ומהם בכרת כמו הסך בשמן המשחה ומקצתן בלאו ומקצתן באסור לחוד. החלק החמישי הראיה כגון בעריות טפח באשה שער באשה ערוה וכן ראי' הקדש דק"ק וכ' ולא יבואו לראות, החלק השישי שמיעת קול וריח כגון קול דכנור... וריח של קטרת וקדשים אע"ג שאין בו מעילה, בריח קול ומראה אסורא איכא וכן אסור לשמוע לה"ר... (חסר) איכא מלתא דחמיר מע"ז, לע"ז אי' תקנתא הקדש לי' ליה תקנתא. באלה ששה ענינים שזכרנו כמו שתמצא בהם כל האסורים כך תמצא בהם קיום כל המצות שהרי בכל אלו החלקים הפה הגוף הידים ורגלים ועינים ואזנים וחוטם ושאר איברי הגוף בהם יעשה הטוב והרע. הרב הכותב אלו החלקים לא ידענו מי מקדושים. ולא ידענו מפני מה עשה מראי' חלק א', ומקול (ומראה) [וריח] חלק א', שלשתן שוין שאין בהם מעילה אלא אסורא.
אלו דברי' של גוים אסורי' בהנאה היין והחומץ של גוים שהי' מתחלתו יין, כלומר דאלו קנה גוי חומץ יין מישראל לא אסר דחומץ לא מנסכי נודות גוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס לתוכן אסור בשתי' ומותר בהנאה והיינו כשהם יבשים שאין תערובת יין בעין, ודוקא נודות שמכניס בהם לקיום אבל כלים שאין מכניס לקיום אם נתן ישראל בו יין לא נאסר אא"כ עמד בו מעל"ע ובכלל היין סתם יינם נמי, ולאו משום נסוך דמעוטא דמ' דמנסכי ואי מנסכי לא מזבני אלא משום בנותיהם גזרו כמו שגזרו על פיתן ושמנן [ל"ו ע"א] והני לא אסרו אלא באכילה, אבל סתם יינם אף בהנאה, דאי התירוהו בהנאה, טעי עלמא ואמרי אף הנתנסך לע"ז מותר בהנאה. מאי מ' בנותיהן בנותיהן דאו' דכ' לא תתחתן ובכל האומות כד' כי יסיר לרבות כל המסירים דאור' דרך אישות, ואינהו ג' אפי' בזנות, זנות ב"ד ש"ש גזר הוציאוהו ותשרף, אלא דאו' גוי הבא עב"י דמשכה בתריה, וב"ש וב"ה גזרו על ישראל הבא על גוי' בצנעא, דבפרהסיא הלמ"מ דקנאין פוגעין בו, בצינעא נמי כבר גזר ב"ד של חשמנאים וחייבוהו משום נשג"ז או נשג"א [סנהדרין פ"ב ע"א] ב"ש וב"ה גזרו יחוד גויה, והיינו שגזרו על יינם כדי שיתרחקו מיחוד בנותיהם, ויחוד עם ישראלית ערוה דאו', ופנוי' דוד גזר. ונמצא גרסא בספרי' חשמונאי גזרו היכא דמיחדא וב"ש וב"ה אפי' במקרה ול"נ כלל דחשמונאי' שגזרו על ביאת גויה ודאי לא חלקו בדבר. ואיחוד גזרו וכ"כ רב ניסים. ועד דאתו חשמנאים ודאי נמי אסור דאו'...
אר"א חומץ שלנו ויין מבושל שלנו ביד גוי ל"צ חותם בתוך חותם כתבנו למעלה. וחרס הדרייני [ל"ב ע"א] אסור בהנאה אפי' לסמוך בו כרעי מטה, דרוצה בקיומו אפי' לדבר אחר אסור ודוקא בחרס דאסורא בעינא, אבל נודות וקנקני' ש"נ ליתא אסור בעינא ומותר למוכרם ולשימם תשמיש. תנן בקדושין [נ"ו ע"א] המקדש בערלה וכו' ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, לא ברירא לן מ"ט חשב תשעה אלו שא"ה, והא איכא ט' אחרים נותר פגול, חמץ בפ' חומץ גוי שהי' מתחלה יין, מוקצה לע"ז ועורות לבובין ותקרובת ע"ז ואמר הרב ר"י משום דבאלה איכא צד חמור ולא עבדי דמקדשי בהו, דמע"ז מיבדל בדילי וקדשים ל"ש ביד כל אדם, וחמץ איכא דס"ל מותר בהנאה, או משום דאי' בי' כרת לא מקדשי (חסר).
